משנת ארץ ישראל על משנה עדיות ו׳:ג׳

3 כזיית בשר הפורש מאבר מן החי רבי אליעזר מטמא רבי יהושע ורבי נחוניה מטהרים – כפי שראינו במשנה הקודמת חכמים נחלקים האם איבר מן המת מטמא, אבל מסכימים שאיבר מהחי מטמא. כלומר יד שנכרתה מאדם חי הופכת לאבי אבות הטומאה כמו המת עצמו. השאלה היא מה דינה של חתיכת בשר קטנה שנחתכה מהאיבר. כל התנאים מסכימים ביניהם שהשיעור הוא "כזית", אלא שלדעת חלק מהתנאים רק איבר שלם מטמא. ניסוח המשנה הוא לפי שיטת רבי אליעזר, שהרי לשיטת רבי יהושע גם בשר שהוא יותר מכזית אינו מטמא, כפי שנראה להלן. לפנינו דוגמה יפה לעריכת המשניות הקדומות. רבי יהושע ורבי נחוניא לא דיברו על כזית אלא ניסחו את דבריהם אחרת רק איבר שלם מטמא, אך העורך ניסח את הדברים כך שהמחלוקת תהיה ברורה ו"מאוזנת".

4 עצם כסעורה – "עצם כשעורה" הוא המונח המקביל ל"כזית בשר". גם כאן ניסחו רבי יהושע ורבי נחוניא את דבריהם במקור בדרך אחרת: "רובע עצמות מטמא" להלן, אך התנא ניסח את הדברים כך שיהיה ברור במה התנאים נחלקים. . הפורש מאיבר מן החי רבי נחוניה מטמא ורבי אליעזר ורבי יהושע מטהרים – שלוש דעות לפנינו, כמבואר בטבלה.

5 בשר ועצם הפורשים מאיבר מן החי

7 אם כן לדעת רבי אליעזר בשר סתם מטמא בכזית. עצם כשעורה שפרשה מאבר מן החי איננה מטמאה. המשנה להלן מניחה שדין כזית בשר צריך להיות דומה לדין עצם כשעורה, אבל רק רבי יהושע אכן סבור שדינם שווה. שני התנאים האחרים יצטרכו בהמשך המשנה להסביר את עמדתם.

8 אמרו לו לרבי אליעזר מה ראיתה לטמא כזיית בשר הפורש מאבר מן החי – ולא לטמא רק אבר שלם? אמר להן מציאנו שאבר מן החי כמת שלם מה המת כזית בשר הפורש ממנו טמא ואף אבר מן החי כזיית בשר הפורש ממנו יהי טמא – כאמור לדעת הכול רק כזית בשר מטמא, ורבי אליעזר מהלך בנתיב הלכתי פשוט שאיבר מהחי דינו כמת עצמו. רבי אליעזר הוא זה שטען שאיבר מן המת אינו מטמא לעיל משנה ב, אך ברור גם לשיטתו שהמת עצמו, או כזית ממנו, מטמא. אמרו לו לא – זה המינוח להתנגדות לטיעון הקודם. אם טומאתה כזיית בשר הפורש מן המת – רבי אליעזר הוא שטען בנימוקו שכזית בשר מן המת מטמא, שכן טימאתה עצם כסעורה הפורש ממנו – אם כך מן הסתם לדעתו גם עצם כשעורה הפורש מהמת טמא, תיטמא כזיית בשר הפורש מאבר מן החי שכן טהרתה עצם כסעורה הפורש ממנו – הטענה היא כנגד חוסר העקיבות. אם עצם כשעורה דינה כזית בשר ובשניהם אם פרשו מן המת מטמאים, מדוע אין דינם זהה כאשר פרשו מאיבר מן החי שדינו כמת לפי רבי אליעזר?

9 התשובה לשאלה פשוטה למדי. לעיל בפ"א מ"ז ראינו את המחלוקת בדבר טומאת עצמות: "1. בית שמי אומרים רובע העצמות, מן העצמים בין משנים בין משלושה. 2. ובית הלל אומרים רובע העצמות מן הגוויא. מרוב הביניין או מרוב המיניין. 3. שמי אומר אפילו מעצם אחד". לדעת בית שמאי ובית הלל עצמות מטמאות רק כשהן רובע, וממילא עצם כשעורה מן המת איננה מטמאת. לעומת זאת כזית בשר מן המת מטמא.

10 במשנת אהלות פ"ב מ"א-מ"ג; ובמקבילתה במסכת נזיר פ"ז מ"ב הבחנה מרכזית בין טומאת אהל לטומאת מגע ומשא. כזית מן המת מטמא באוהל ועצם כשעורה מטמא במגע ובמשא. ובמקביל, הראשון פוסל את הנזיר והשני איננו מטמא אותו והימים ראשונים אינם נפסלים. הבחנה זו הייתה מקילה מאוד על הבנת משנתנו, אבל היא חסרה. מפשט משנתנו ברורות שתי הנחות השלובות זו בזו: א. 'טהור' הוא טהור לחלוטין, ב. טמא הוא טמא בכל שלוש הטומאות. הפרשנות הראשונה איננה מפורשת, הפרשנות השנייה מפורשת: "אבר שיש עליו בשר כראוי מטמא במגע ובמשא ובאהל. חסר בשר טמא, חסר עצם טהור. ברור שטמא הוא בכל הטומאות, טהור הוא טהור מכל הטומאות.

11 אם כן משנתנו שונה חולקת על משנת אהלות, ואולי גם על משנת נזיר השנויה באותו סגנון, אם כי עדיין ייתכן שגם לדעת משנתנו לגבי נזיר קיימת הבחנה בין מה שטמא בטומאת אוהל עליו הנזיר מגלח – כלומר פוסל את הנזירות לבין מה שטמא רק במגע ומשא שעליו איננו מגלח.

12 עד כאן לדעת רבי אליעזר. אבל לדעת רבי נחוניה עצמות בפחות מרובע, מטמאות במגע ובמשא ואינן מטמאות באוהל. בניגוד לפחות מכזית בשר שמטמא באוהל וכל שכן במגע ובמשא.

13 רבי אליעזר נתמך באבות עולם כבית שמאי ובית הלל. הדמיון כביכול בין כזית בשר לעצם כשעורה כלל איננו קיים ברובד ההלכתי כמובן. כבר קודם עמדנו על כך שהשאלה מלאכותית, ועתה הדבר ברור יותר. רבי אליעזר מהלך בשיטת בית שמאי ובית הלל. השיח ההלכתי שבמשנה הוא אפוא שיח של 'חרשים' כל צד יוצא מהנחות הלכתיות שונות, ולכן בלתי אפשרי לשכנע.

14 אמרו לו לרבי נחוניה מה ראיתה לטמא עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי – רבי נחוניה מתבקש לנמק את דעתו. אמר להן מצינו שאבר מן החי כמת שלם מה המת עצם כשעורה הפורש ממנו טמא ואף אבר מן החי עצם כשעורה הפורש ממנו יהי טמא – רבי נחוניא מהלך בשיטת שמאי הזקן בעצמות, ואכן זו תשובתו איבר מן המת כמת עצמו, אלא שלדעתו כבר עצם כשעורה מטמאת. העורך כבר לא הכיר את הלכתו של שמאי הזקן, וכך עיקר התשובה אינו ברור. שמאי אינו מזכיר את המונח עצם כשעורה, אך הוא קרוב לשיטתו ומנוגד לשיטות האחרות הדורשות 'רובע' או 'רוב'. אמרו לו לא אם טימאתה עצם כשעורה הפורש מן המת שכן טמאתה כזית בשר הפורש ממנו – השאלה היא אם אתה מהלך בשיטת שמאי אזי גם כזית בשר צריך להיות טמא, שהרי גם שמאי וגם יתר התנאים מטמאים בכזית בשר, תיטמא עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי שכן טיהרתה כזיית בשר הפורש ממנו – ולפי שיטת בית שמאי ובית הלל צריך היית לטמא גם כזית בשר.

15 אמרו לו לרבי אליעזר מה ראיתה לחלוק מידתך או טמא בשניהן או טהר בשניהן – אמנם זו השאלה העיקרית המתבקשת, ברם כאמור אין היא מופנית לרבי אליעזר. הוא מהלך בדרך כלל בדרכם הסלולה של בית שמאי ובית הלל, אבל במקרה זה הוא משלב בדבריו גם מרכיב מעמדת בית הלל. מי שניסח את השאלה התעלם כליל מהרקע ההלכתי העשיר לדברי רבי אליעזר. אמר להן מרובה טומאת הבשר מטומאת העצמות שהבשר נוהג בנבילות ובשרצים מה שאין כן בעצמות – כפי שפירשנו כזית בשר "טמא" יותר מעצמות, משום שעצם אינה מטמאת בשרצים ובשר בשרץ מטמא. לא ברור מניין בא טיעון זה, ומה משמעו. האם עצם אינה מטמאת בנבלה? אכן במדרש המאוחר: "הנוגע בנבלתם. ולא בעצמות ובגידים ולא בקרנים ולא בטלפים בזמן שהופרשו מן הבשר" פסיקתא זוטרתא לקח טוב ויקרא פרשת שמיני דף לג עמוד א. במדרש התנאי ברור שעצם הנבלה טהורה "רבי עקיבא אומר ונוגע בנבלתם יטמא לרבות כלי עצם, הלא דין הוא מה אם העץ שאביו טהור כלים הנעשים ממנו מקבלים טומאה, העצם שאביו טמא אינו דין שיהו כלים הנעשים ממנו מקבלים טומאה" ספרא שמיני פרק י ה"ז, נו ע"א. כלי עצם, שנגמרה מלאכתם, מקבלים אפוא טומאה כמו כל כלי אחר. , אך הם ניתנים לטהרה כלומר שהעצם עצמה איננה טמאה. בהמשך שם רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה חולק וסובר שכלי עצם טהורים, כלומר אינם מקבלים טומאה כלל. ייתכן שמדובר בכלי עצם העשויים מבהמה דקה טהורה. אך לפי העמדת המדרש שם זו מחלוקת עקרונית האם הכלים מקבלים טומאה. אך מה שמקבל טומאה ניתן להכשיר ומשמע שהעצם עצמה איננה טמאה.

16 למחלוקת המדרשית משמעות מעשית. כלי העצם היו תופעה נפוצה. לאחר העיבוד והתקנת העצם לכלי, אי אפשר לדעת מהיכן באה. בוודאי שאי אפשר לדעת האם העצם היא מטריפה או מבהמה שנשחטה כהלכה. התפישה שנבלה מטמאה בעצמות היא אולי איסור קשה ומכת מוות לענף כלי העץ. העובדה שהיו בשוק כלי עץ רבים מוכיחה שההלכה המקילה התקבלה בציבור.

17 דבר אחר איבר – מן החי שיש עליו בשר כראוי מטמא במגע ובמשא ובאהל – איבר מן החי הוא כמת ומטמא בכל אלו, חסר הבשר טמא – אפילו אם אין על האיבר כל הבשר הוא מטמא, חסר העצם טהור – אבל אבר מן החי ללא עצמות אינו מטמא, שכן במשנה האחרונה בפרק הקודם ראינו ש"אבר" הוא רק עם בשר, מכאן שטומאת בשר גדולה משל עצמות. כפי שאמרנו הטיעון בדבר ההבדל בין טומאת מגע ומשא לבין טומאת אוהל מקורו בגישה הלכתית אחרת, ועצם עירובו במשנתנו אינו מבטא את פשט המשנה. עם זאת ההלכות עצמן אכן שנויות, והבאנו אותן לעיל. איבר ללא בשר אינו מטמא אלא אם כן יש בו כמות מתאימה, וזאת לפי עמדת בית שמאי ובית הלל ובניגוד לשמאי הזקן. לעומת זאת אם העצם חסרה – האיבר מטמא. הלכה זו שנויה באהלות פ"ב משנה ג: "השיזרה והגֻלגלֹת שחסרו. . . ", ונחלקו בית שמאי ובית הלל עד כמה יחסר בעצם ותטמא.

18 אמרו לו לרבי נחונייה מה ראיתה לחלוק מידתך או טמא בשניהן או טהור בשניהן – השאלה זהה לזו שהופנתה לרבי אליעזר. כפי שראינו רבי נחוניא יחד עם רבי יהושע הם היחידים המטהרים כזית בשר וזו השאלה העיקרית עליהם. אמר להן מרובה טומאת העצמות מטומאת הבשר שהבשר הפורש מן החי טהור ואיבר הפורש ממנו והוא כבירייתו טמא – את התשובה הסברנו לעיל. דבר אחר כזיית בשר מטמא במגע ובמשא ובאהל ורובע עצמות מטמים במגע ובמשא ובאהל – לשיטתו של רבי אליעזר כזית בשר מטמא בכל שלוש דרכי הטומאה מגע, משא ואוהל, וכך גם רובע עצמות, כלומר עצמות בנפח רובע להלן. דין כזית בשר הוא כדין רובע עצמות ללא בשר. חסר הבשר טהור – אם אין שם כזית בשר גם לשיטת רבי אליעזר אין הבשר מטמא בגלל הכמות הקטנה. אבל חסר רובע עצמות אף על פי שטהר מלטמא באהל מטמא במגע ובמשא – עצמות בנפח קטן מרובע מטמאות במגע ובמשא, מכאן שטומאת עצמות גדולה מטומאת בשר. לפי שיטתנו הטיעון מלאכותי, שכן ההבחנה בין טומאת מגע ומשא לבין טומאת אוהל אינה בהכרח מגוף המשנה. לדעתנו הוויכוח איננו מדברי התנאים החולקים כמו 'פרוטוקולים' אחרים של בית המדרש, הוא מדברי תנאים מאוחרים. או על כל פנים לא מוכח שזה ההסבר של התנא עצמו. בתוספתא מופיעים הסברים אחרים, הווי אומר שאין כאן מסורת החוזרת לימי רבי יהושע ורבי אליעזר, אלא נימוקי תנאים אחרונים. תנאים אלו מחווים את דעתם החשובה לעצמה אך לא בהכרח מנמקים את דברי קודמיהם. לפיכך גם אנו הרשינו לעצמנו להציע לדברי התנאים הקדומים פרשנויות משלנו נוספות למשנה או אחרות – ראו למשל פירושנו לברכות פ"ח מ"א-מ"ה. במקרה זה הבחנה מרכזית זאת מופיעה כ'דבר אחר', כאחד משלושה הסברים לרבי נחוניה.

19 דבר אחר כל בשר המת שהוא פחות מכזית טהור רוב ביניינו ורוב מיניינו שלמת אף על פי שאין בהן רובע טמאים – כפי שהסברנו לעיל בשר פחות מכזית אינו מטמא לכל הדעות. גם עצמות בכמות קטנה מרובע אינן מטמאות, אבל אם הן רוב מניין ו/או רוב בניין של ילד קטן הן מטמאות. כלומר, יש מקרה שבו עצמות בכמות קטנה טומאתן גדולה משל בשר בכמות קטנה.

20 אמרו לו לרבי יהושע מה ראית לטהר בשניהן – רבי יהושע הוא היחיד שהשווה מידותיו, אבל הקושי הוא שהוא חולק על בית הלל ובית שמאי כאחד שרק רובע עצמות מטמא לעיל פ"א מ"ז. מבנה השאלות והתשובות קבוע, וכך מגיע המשנה לאבסורד פנימי. שני החכמים הראשונים הותקפו על שלא השוו דעתם, כלומר עמדתם איננה אחידה. ואילו על רבי יהושע מקשים למה טיהור בשניהם והשווה מידותיו. אמר להן לא אם אמרתם במת שיש בו רוב ורובע ורקב תאמרו בחיי שאין בו רוב ורובע ורקב – תשובת רבי יהושע מתבארת מתוך ההשוואה לדברי בית הלל. בית הלל אמרו את דבריהם במת ולא בבשר הפורש מהחי. רבי יהושע חולק, אפוא, על ההנחה הבסיסית שאיבר מן החי דינו כמת. התשובה בניסוחה הנוכחי מעורפלת, אבל משמעותה היא שלמת דינים מיוחדים רוב רובע ורקב, לפי ניסוחם של בית הלל, ולאיבר מן החי אין כל הדינים הללו. כפי שראינו לעיל גם רבי שמעון במשנת חולין מהלך בדרך זו.

21 נמצאנו למדים שרק עמדתו של רבי יהושע מוסברת כראוי. ההסברים לשני התנאים האחרים אינם מתייחסים לשאלות העיקריות ולרקע ההלכתי. כל הוויכוח מנוסח בצורה ספרותית אחידה ופורמליסטית, ובמהלך הדיון התנאים מתעלמים מהרקע ההלכתי ומצרפים גורמים שאינם מגוף ההלכה אבחנה בין מגע ומשא לבין טומאת אוהל. הוויכוח התנאי הוא אפוא מאוחר לגוף המשנה. ניסוח הטיעונים בצורה דומה חוזר בתוספתא המבארת את משנתנו, וכן בתוספתא אחרת לעניין אחר אך הקשור לנושא שלנו: "השיבו את רבי עקיבא שלש תשובות. . ." פ"ג ה"ג, עמ' 599. סגנון זה אופייני אפוא לנושא דילן ורק לו, וצורכי הסגנון חזקים יותר מהצורך האמִתי בהבנת התנאים. בניגוד לוויכוחים אחרים במשנה ויכוח זה אינו סיכום ממשי של הוויכוח בבית המדרש, אלא מערך טיעונים מאוחר ופורמליסטי.

22 כאמור, בתוספתא טיעונים אחרים נוסח התוספתא הודגש בקו:

23 כזית הבשר הפורש מאבר מן החי רבי אליעזר מטמא. אמר רבי השיבו את רבי אליעזר שלש תשובות.

24 1. לא, אם אמרת במת שיש בו רוב רובע רקב תאמר באבר מן החי שאין בו רוב רובע רקב – זו טענתו של רבי יהושע במשנה שדין איבר מן החי שונה מדין מת.

25 2. דבר אחר, מי תלוי במי, אבר תלוי בבשר או בשר תלוי באבר, הבשר תלוי באבר. איפשר שהבשר מטמא במגע ובמשא באהל, ואבר יהא טהור? – טענה זו היא לשיטת רבי יהושע בלבד. אם האיבר עצמו טהור, לא ייתכן שכזית הבשר יהא טמא. לשיטת רבי אליעזר איבר מן המת אינו טמא לעיל משנה א, אם כן בשר הפורש מאיבר מן החי לא יהא דינו חמור מאבר מן המת. זו טענה חזקה כנגד הלכידות הפנימית של שיטת רבי אליעזר. לשיטת רבי יהושע איבר מן המת מטמא, אך לשיטת רבי אליעזר איבר מן המת אינו מטמא, והסתירה בין עמדותיו קשה.

26 3. אמר רבי שמעון, תמיה אני אם טימא רבי אליעזר, לא טימא אלא בזמן שיש באבר בשר כראוי כדי שיהו זה וזה מטמאין במגע ובמשא באהל – רבי שמעון מעיר שגם רבי אליעזר טימא אבר מן המת שיש עליו בשר כראוי, ודבריו במשנה ב מתייחסים רק לאיבר ללא בשר. לעיל עסקנו בהלכה זו. כפי שאמרנו ההבחנה בין מגע ומשא לבין אוהל היא מאוחרת למשנה, ורבי שמעון כאן אינו מבחין ביניהם.

27 4. עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי רבי נחוניא מטמא – עד כאן ציטוט כללי מלשון המשנה. השיבו את רבי נחוניא שלש תשובות. לא, אם אמרת במת שיש בו רוב רובע רקב תאמר באבר מן החי שאין בו רוב רובע רקב – זה היה טיעונו של רבי יהושע לעיל, והוא קושיה טובה על רבי אליעזר, אלא שאינו מתאים כקושיה לרבי נחוניא. כל יתר התנאים אומרים שעצם כשעורה במת אינו מטמא חוץ משמאי הזקן, ואכן לשיטתו של רבי נחוניא ושמאי עצם הפורשת מאבר מן החי שונה בדינה מדין עצם של מת, אם כן מה השאלה, אדרבה, טיעון זה הוא הוא חידושו של רבי נחוניא.

28 5. דבר אחר, מי תלוי במי, עצם תלוי באבר או אבר תלוי בעצם, איפשר עצם מטמא במגע ואבר יהא טהור – משפט זה הוא הטיעון נגד רבי אליעזר. אם איבר מן המת טהור לשיטת רבי אליעזר במשנה ב מדוע תהא העצם חמורה ממנו? שוב הטיעון אינו סביר כלפי רבי נחוניא, הרי לשיטתו איבר מן המת מטמא. אין זאת אלא שהתוספתא רוצה להציג מצג טיעונים זהה לטיעונים נגד רבי אליעזר, וזאת אף שאין הם מתאימים כנגד רבי נחוניא.

29 6. אמר רבי שמעון, תמיה אני אם טימא רבי נחוניא, לא טימא אלא בזמן שיש באבר כשעורה עצם כדי שיהו זה וזה מטמאין במגע ובמשא – גם טיעון זה נאמר לעיל על כנגד רבי אליעזר, ואינו מתאים לעניין הנדון. ברור שבאיבר חייבת להיות עצם, אחרת אין זה "אבר" אלא כזית בשר.

30 7. השיב לרבי יהושע על דברי שניהם, ומה אם החי שיש בו מאתים וארבעים עצם ובשר המפרשין ממנו טהורין, אבר מן החי שאין בו מאתים וארבעים ושמונה עצם ובשר המפורשין ממנו אינו דין שיהו טהורין – לפי טיעון זה עצם או בשר שפרשו מאיבר מן החי טהורים, לפיכך מה שפרש מהטהור מאיבר מן החי גם הוא טהור.

31 8. השיב רבי על דברי רבי יהושע, לא, אם אמרת פורשין מן החי שכן פורשין מדבר טהור, תאמר באבר מן החי שכן פירש מדבר טמא" – רבי מקבל את ההלכה שאבר מן החי טהור, וכנראה יודע שלדעת רבי יהושע איבר מן המת טמא. על כן הטענה היא שעצם כשעורה ובשר כזית צריכים להיות דומים לאיבר מן המת, שכן בכל המקרים הללו הבשר או העצם פורשים מדבר טמא.

32 אם כן הטיעונים בעד ונגד רבי אליעזר ורבי יהושע הם הגיוניים מאוד, כל אחד לשיטתו ההלכתית. אבל הטיעונים נגד רבי נחוניא מלאכותיים, נגזרו מהטיעונים נגד רבי אליעזר ואין בהם היגיון פנימי. כל כולם תבנית ספרותית מלאכותית, מעין זו שראינו במשנה.

33 המחלוקת שבמשנתנו על "בשר כזית" הפורש מאיבר מן החי חוזרת גם בברייתא בבבלי חולין. התנא הסתמי שם סבור שכזית בשר הפורש מאיבר מן החי טהור, אבל "רבי עקיבא אומר 'בהמה', מה בהמה גידים ועצמות – אף כל גידים ועצמות, רבי אומר 'בהמה', מה בהמה בשר גידים ועצמות – אף כל בשר גידים ועצמות" קכח ע"ב. אם כן, לדעת רבי עקיבא עצם טמאה מן הסתם עצם כשעורה ובלבד שיהא בחלק הפורש בשר וגידים, ולדעת רבי יוסי בשר בלבד או עצם בלבד אינם מטמאים ורק בשר, גידים ועצמות יחדיו מטמאים. בהמשך הברייתא שם מתנהל דיון האם בשר הפורש משרצים מטמא.

34 במדרש מצויה ברייתא נוספת:

35 יכול הבשר הפורש מן החי יטמא? תלמוד לומר במותם, מה מיתה שאין לה חליפים אף אבר מן החי שאין לה חליפים דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר מה מיתה גידים ועצמות אף אבר מן החי גידים ועצמות, רבי אומר מה השרץ בשר גידים ועצמות אף אבר מן החי כברייתו בשר גידים ועצמות ספרא, שמיני פרשה ו ה"ג.

36 כל הדרשות הן לשיטת רבי יהושע שבשר הפורש מאיבר מן החי טהור, ואף עצם הפורשת טהורה, ואין טמא אלא איבר שלם. עם זאת, מברייתא זו עולה שלפחות לדעת רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא איבר שלם מטמא, כדעת רבי יהושע במשנתנו משנה ב.

37 במקורות מובא סיפור המדגים את החשש מטומאת איבר מן החי:

38 מטמא כהן על עצם כשעורה מאביו, אבל לא יטמא על אבר מן החי אפילו מאביו. מעשה ביוסף בן פיסקן שעלתה נומי ברגלו, ונכנס הרופא לחתכה. אמר לו כשתניח כחוט השערה הודיעני, חתכה והניח בה כחוט השערה והודיעו. וקרא לנחוניא בנו ואמר לו, נחוניא בני, עד כאן היית חייב ליטפל בי, מכאן ואילך אי אתה חייב ליטפל בי, שאמרו חכמים אין אדם מטמא על אבר מן החי אפילו מאביו. וכשבא דבר לפני חכמים אמרו על זה נאמר 'נפשי בכפי תמיד ותורתך לא שכחתי', ואומר "יש צדיק אבד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו" שמחות פ"ד הט"ו, עמ' 123.

39 המסקנה היא שאיבר מן החי מטמא, אבל הפתיחה היא שעצם כשעורה מטמאת ואין להצהרה זו קשר לסיפור. אדרבה, מספר הסיפור כאילו אינו מודע להבדל שבין "עצם כשעורה" לבין אבר מן החי.